עשרת הדיברות הוא אוסף יחסית פשוט של מצוות עשה / אל תעשה ככתבו וכלשונו. ישנן שתי דברות שונות באוסף הזה:
המצווה הראשונה – אני השם אלוקיך
והמצווה הרביעית- זכור (שמור) את יום השבת לקדשו
אז הראשונה הפכתי לאבן בסיס מלכתחילה. האמונה בבורא עולם היא בסיס ללא קשר לזמן או למקום. כאשר התחבטתי ברעיונות הללו, אדם קרוב בא וטען שעצם אבן הבסיס הזו היא שהופכת את הדת לכלי פוליטי ובכך שייך לזמן, מקום ואגנדה פוליטית. לטעמי עצם הגדרתו כאבן בסיס אומרת כי אין לו קונטקסט של זמן או מקום ובכך גם אם משתמשים בקיום אבן הבסיס הזו לצרכים פוליטיים אין זה משנה דבר, בדיוק כמו שאדם יטען שמאחר ושני קווים מקבילים אינם נפגשים בשום נקודה במרחב הרי שיש לספח את יהודה ושומרון. מאחר וניתן להשתמש בגיאומטריה אוקלידית ללא כל קשר לסטטוס המדיני של יהודה ושומרון הרי שאין יחס בין השניים.
השנייה היא יותר בעייתית, לכאורה זו היא מצוות עשה. זכור הוא ציווי וגם שמור כפי שזה מופיע בספר דברים.אבל מצד שני גם ” אני השם אלוקיך” היה יכול להפוך ל “זכור שאני השם אלוקיך” ולכן השבת מקבלת משמעות נוספת.ברגע שהרעיון הזה עלה במוחי התחילו לצוץ ההתנגדויות:
- הרי למעשה אם השם הוא חובק כל, כיצד יכולה להתקיים ישות רוחנית נוספת?
- הרעיון הזה נשמע יותר מדי קרוב לקבלה / נצרות (אלוהות זכרית מול אלוהות נקבית, ישוע ומרים וכיו”ב)
והשד הגדול מכולם, השד שטוען שאני סתם מסבך דברים וזו פשוט מצוות עשה כמו כל דבר אחר. את ההתנגדות הראשונה פסלתי כי בסיכומו של עניין גם אם מעמידים את השבת כאבן בסיס אין זה אומר שמעמידים אותה כישות שעומדת במקביל לקב”ה. ההתנגדות השנייה פסלתי כי היא לא התנגדות למען האמת. קונסטנטינוס הכליל את השילוש הקדוש כאשר הוא ברר אילו ספרים לקדש על מנת שייצרו את המכנה המשותף הרחב ביותר הנדרש לצורך איחוד הקיסרות הרומית. והדעת נותנת שאילו אחד הפלגים היו עובדים דמות כבש הייתה מרים מורדת בדרגה ואילו דימויו של ישוע כשה האלוהים (Agnus Dei) הייתה מורמת. זה שקונסטנטינוס עשה זאת הוא ביטוי לזמן ולמקום וכולנו חיים בזמן ובמקום אחר ברוך השם.
בסיכומו של דבר החלטתי להכליל את השבת בתור אבן יסוד בדיוק בגלל שלמעשה היא לא ערך ולא מצווה.